הסביבה היא רק מראה – הקשר בין התודעה שלנו לבין המציאות לפי מכניקת הקוונטים

בניסוי זה מאיצים אלקטרונים ומעבירים אותם דרך שני פסים צרים, מקרינים את הזרם של האלקטרונים שעובר דרך שני הפסים האלה, ואז רואים מה נוצר על המסך שלאחרי שני הפסים. כשמזרימים את זרם האלקטרונים דרך שני הפסים, אנחנו מצפים לראות גם על המסך שני פסים. כלומר, אם היינו יורים גולות דרך שני הפסים נצפה לראות שני פסים. לעומת זאת, אם היינו לוקחים איזשהו גל של מים ומעבירים אותו דרך שני פסים היינו רואים משהו שנקרא תבנית התאבכות, כשהגל עובר דרך שני הפסים האלה נוצרים שני גלים שמתחילים להתפשט ואז כשחלק מהגל הראשון תופס חלק מהגל השני, אז או שהם תומכים אחד בשני או שהם הורסים אחד את השני. ואז כשאנחנו מסתכלים על המסך מה שקורה הוא שאנחנו רואים כמו גלים (בחלק מהמקומות גבוה ובחלק מהמקומות נמוך).

נחזור לניסוי עם האלקטרונים: עד שנת 1925, לפני התורה של מכניקת הקוונטים, לאלקטרונים נתפשו כגולות קטנות של חומר. הציפייה שלנו היא שכשאנחנו נשחרר את זרם האלקטרונים בצד השני של שני הסדקים נראה שני פסים כיאה לחלקיקי חומר. אולם, מה שקרה בפועל זה שכשעשים את הניסוי הזה ראים פתאום שיש תבנית של התאבכות, מה שמעיד על האלקטרונים אופי גלי כלומר אלקטרון מתנהג כמו גל ולא חלקיק. לא הבינו מה קורה, אמרו שזה לא יכול להיות וחשבו שאולי בגלל שהם יורים זרם הם מפריעים אחד לשני. אז הם התחילו לירות אותם אחד אחד, אך עדיין אחרי שהם ירו אותם בצורה בודדת הם ראו שיש צורה של התאבכות ולא שני פסים. הם חשבו שזה עדיין לא הגיוני כי הם ירו אלקטרון אחד והוא חלקיק קטן מאוד, אך כשהוא עובר בין שני הפסים האלו הוא מתרחב לגל ואז חווה התאבכות עם עצמו. משהו מאוד מאוד מוזר. כשניסו לחקור זאת שוב, הם החליטו לשים איזשהו חיישן על הפסים בכדי לראות מאיזה פס עבר האלקטרון או מה קרה לו שם. ואז קרה הדבר המוזר ביותר שעורר אפילו את המדענים לתהות לגבי טבעה של מציאות: ברגע ששמו את החיישנים לראות מאיפה האלקטרון עובר, פתאום על המסך הייתה תבנית שני פסים. כלומר, כשרצו לדעת מאיפה עובר האלקטרון, הוא הפסיק להתנהג כמו גל והתחיל להתנהג כמו חלקיק, כאילו הוא היה מודע לכך שמסתכלים עליו. בעצם, ברגע שהוכנסה היכולת לדעת מאיזה מקום עובר האלקטרון, האלקטרון חזר להתנהג כמו חלקיק – ראו שני פסים.

המדענים חשדו שהגורם לתופעה של חזרת האלקטרון לצורתו החלקיקית נובעת מהפרעות שמייצר המכשיר מדידה אז החליטו לבדוק האם זה המכשיר או עצם ההתבוננות של האדם שגורמת לאלקטרון לשנות את הופעתו מגל לחלקיק. אז הם עשו המון ניסויים והקליטו את תוצאות הניסוי בשתי נקודות: אחת של החיישנים (על הפסים) ושנייה של מה שמתקבל על המסך. הם הקליטו את כל התוצאות בשני הנקודות (מיליארד בערך) ואז הם החליטו למחוק רק את המידע שההוקלט מהחיישנים לחצי מההקלטות. בצורה שלא ניתנת לשחזור, כלומר שלא יהיה אפשר לדעת מאיפה עבר האלקטרון. הסתכלו על התוצאות במסך, ובכל החצי מיליארד האקראיים שמחקו את התוצאות מהחיישן – על המסך הופיעה תבנית התאבכות – כמו גל. מנגד, בכל מקום שנשאר המידע (אפילו שטרם צפו בו. כלומר לא ראו מאיפה הוא עבר, אבל המידע עדיין קיים, וישנה האפשרות לדעת מאיפה עבר האלקטרון) אז לאלקטרונים אלו היה אופי של חלקיק – כלומר פסים על המסך.

רגע, תעצרו פה רגע להבין את המשמעות.

זאת אומרת, תוצאות הניסוי הושפעו מעצם היכולת לדעת או לא לדעת מאיפה עבר האלקטרון, כלומר האלקטרון לבש צורה של חלקיק בהתאם למודעות האדם המתבונן בו. וזה מביא למסקנה הרדיקלית בחשיבה שלנו לגבי הסביבה והמציאות שלנו, כי הנטייה שלנו לחשוב שהמציאות היא איך שהיא, הדבר הזה הוא איך שהוא בין אם אני מתבונן בו או לא. אך המסקנה מתוך הניסוי הזה היא שהאטומים, האלקטרונים, לובשים את הצורה החומרית שלהם אם אתה מתבונן בהם (מלשון בינה) או לא. התבונה היא שמתבוננת, המתבונן עצמו הוא שגורם לאלקטרון ללבוש את הצורה החלקיקית שלו. מה שמביא למסקנה המאוד מאוד ברורה שהמציאות לא נמצאת שם מחוצה אלינו ובלתי תלויה בנו. היא לובשת את הצורה שלה כשאנחנו שם להתבונן בה, ולפני שאנחנו מתבוננים בה היא בסך הכל מבחר של אפשרויות. הגל הזה הוא גל של הסתברות לקיום. במילים אחרות, כל מה שקיים זה מרחב אפשרויות. אולי זה מה שמסביר את האמירה ש"הכל אפשרי" – כי כל מה שיש זה אפשרויות.

החלק התודעתי – תיאוריה לא מוכחת.

התיאוריה שלי אומרת שמה שקובע מה תהיה הצורה שהחלקיקים ילבשו, תלויה במה שהאדם רוטט. זה מבוסס על עיקרון שנקרא התאבכות – חיבור גלים. אז אם אני חושב משהו זה אומר שאני רוטט משהו, כשאני חושב משהו וכשאני בטראנס עליו, אני רוטט את הדבר הזה ואני קורן תדר אנרגיה מסוים. כל בן אדם יכול לדעת את זה בלי שום כלי או מדד מבחוץ. הוא יכול פשוט לראות שכשהוא חושב על משהו מבחוץ, לדוגמה על רעיון משמח והוא מצליח להתמקד ברעיון הזה, הוא מתחיל להרגיש טוב. אני זוכר שכשהייתי ילד קטן היינו מדברים על לזכות בלוטו. מה הסיכוי לזכות בלוטו? קטן מאוד, אבל היינו יושבים ומדמיינים מה נקנה עם הכסף, ובמשך 15-20 דקות זאת הייתה השיחה שלנו. כל אחד היה מתלהב, מדבר על החלומות שלו ומספר מה הוא היה קונה או עושה עם הכסף. בתוך כמה דקות כולנו היינו מרגישים יותר טוב ובהתלהבות מהדברים שנקנה כאילו אנחנו הולכים לזכות בלוטו.

רגש זה המודעות שלנו לגבי הרטט שלנו. זאת אומרת כשאני אומר שאני מרגיש טוב אני מתכוון לכך שאני ברטט גבוה, זה אומר שאני באנרגיה גבוהה וזה מרגיש נעים.

לעומת זאת, אם אני עכשיו דואג לגבי משהו או שאני מפחד ממשהו שהולך לקרות ואני מתרכז בזה ונכנס למחשבות וחושב על זה לאורך זמן אני מרגיש רע, הרטט מאוד נמוך והאנרגיה יורדת.

זאת אומרת כל בן אדם יכול להיות מודע לרטט האנרגיה שלו ולכך שהאנרגיה משתנה בהתאם למחשבה מתוך החוויה הפנימית שלו, הוא לא צריך הוכחות לזה. כל אחד יכול פשוט להוכיח לעצמו: תתרכז ברעיון טוב – תראה שאתה מרגיש טוב, תתרכז ברעיון רע – תראה שאתה מרגיש רע. ככה אתה יכול להבחין בעצם ברטט שלך, לראות אם אתה ברטט גבוה או רטט נמוך, יש לך משוב ואתה יכול להרגיש. זה נקרא רגש – כשאתה מרגיש מה את הרוטט.

תחת ההבנה שהגוף שלנו זה מסה של מולקולות שהן בעצם מסה של אנרגיה שנמצאת ברטט, אפשר להבין שכשאתה מרגיש רע יש לך רטט מסוים וכשאתה מרגיש טוב יש לך רטט אחר, אתה באנרגיה אחרת.

התיאוריה שלי היא שהרטט הזה שאנחנו קורנים גורם לאותם גלים קוונטים (האלקטרון, הפיוטרון והאטומים) ללבוש צורה של חלקיק בהתאם למתבונן. כך שיש פה לא רק את האפקט שכבר יודעים עליו במדע, שהמתבונן מקריס את פונקציית הגל, לא רק שזה הופך לחלקיק כי אתה מתבונן בו, אני מרחיב את התיאוריה ואומר: שהאיכות, המהות והצורה שהגלים האלה ילבשו כשהם יקפצו לצורתם החלקיקית מושפעת מהרטט שאתה מייצר וזה מתבסס על עיקרון שנקרא התאבכות בונה.

זאת אומרת, כשאני רוטט רטט מסוים, והרטט הזה פוגש את הגלים הקוונטים שמכילים את כל התדרים, אז מה שיקרה זה שהתדר שאני קורן יצור התאבכות בונה עם אחד מאין סוף התדרים שקיימים. הטבע, המציאות נמצאת באין סוף תדרים ולמעשה כל האפשרויות פתוחות, והרעיון שאני מתרכז בו קובע את הרטט שלי ולכן הוא קובע מה מתוך אין סוף האפשרויות שיכולות להתקיים יקפוץ לצורתו החלקיקית. כי הגל שאני משדר עובר התאבכות בונה עם איזשהו גל שנמצא מהאפשרויות וזה מה שיגרום לו ללבוש את צורתו החלקיקית, ואולי זאת התיאוריה מאחורי המחשבה "מחשבה יוצרת מציאות", ברמה המדעית – מה שאני חושב קובע את הרטט שלי. בגלל שאני רוטט משהו אז הרטט הזה קופץ לצורתו החלקיקית, לא בגלל שהמציאות שם בחוץ היא כזאת, טבעה האמיתי של מציאות הוא שכל האפשרויות מתקיימות בו זמנית. הרטט שלנו קובע מה תהיה הצורה של המציאות, החוויה עצמה נקבעת על ידי המחשבות שלנו.

מה קובע את המחשבות שלנו? ההרגלי חשיבה שלנו. זאת אומרת שמה שקופץ לצורה החלקיקית זו לא מחשבה חולפת, כי מחשבה חולפת לא מספיקה להתמצק לצורתה החלקיקית. מה מתמצק לצורה החלקיקית? הרטט שאנחנו קורנים באופן קבוע. מה אנחנו קורנים באופן קבוע? מה שאנחנו חושבים באופן קבוע, כי המחשבות קובעות את הרטט. אז מה שאני חושב עליו רוב היום זה מה שאני ארטוט רוב היום.

זה מה שבוב פרוקטור המנטור שלי מתכוון, מה שגם כל הוגי הדעות והמנהיגים הכי גדולים אמרו: "אתה הופך להיות מה שאתה חושב עליו", כי אני רטט של אנרגיה, והאיכות, הטבע האנרגטי שלי, התדר שלי, הקצב של הרטט יקבע בהתאם למה שאני חושב. לא סתם מחשבה חולפת, אלא מחשבה שאני חושב רוב היום, שיש לה מומנטום ושאני בהרגל חשיבה אליה. ידעתם ש-95% מהמחשבות שלנו כל יום הן מחזוריות? אנחנו חושבים כל יום על אותו דבר.

מה קובע את סוג המחשבות שאני אהיה איתן בהרמוניה? הדמות שאני מגלם, מי שאני הופך להיות, איזשהו דמות שיש לה סיפור עם איכויות מסוימות שאני חושב על עצמי. כשאני חושב על עצמי בצורה מסוימת אני רוטט בצורה מסוימת וזה יוצר תוצאות מסוימות. מה שקובע את החשיבה ההרגלית זה מה שאני חושב על עצמי, או במילים אחרות הדימוי העצמי שלי.

הדימוי העצמי של האדם הוא זרע רוחני שורשי שקובע מי יהיה האדם, ולכן גם את המחשבות ההרגליות שלו, את הרטט שלו, את הפעולות שלו, את נסיבות חייו ולכן גם את התוצאות בחיים שלו.

זה הקשר בין העולם הפנימי שלנו לעולם החיצוני שלנו. אולי לזה בקבלה מתכוונים כשאומרים "עולם פנימי מקרין לעולם חיצוני".