הללי אוהבת לרוץ, לשחק, לפטפט בלי סוף, להסתכל בתמונות של ספרים ולנסות לספר לעצמה סיפורים מהראש.
יש לה הרבה חלומות, להיות רופאה, שופטת, טייסת, זמרת, חוקרת דינוזאורים, גננת, נסיכה בטירה. אבל החלום הכי גדול זה לרקוד לצלילי מוזיקה קלאסית שאמא משמיעה לה כשהיא הולכת לישון.
לפעמים היא חולמת בלילה שהיא רקדנית גדולה אבל לפעמים היא חולמת גם כשהיא ערה. בחלומות, הריקוד שלה הרבה יותר יפה, זורם ונכון מאשר הריקוד בחיים האמיתיים.
לפעמים כשהיא מנסה להרים רגל גבוה, הרגל השנייה מתכופפת וכל הגוף מתכופף בלי כוונה אחריה.
כשהיא מסתובבת, היא מאבדת שיווי משקל ורק הידיים המושטות אל הרצפה מונעות את הנפילה.
ואל תנסו אפילו לשאול מה קרה כשניסתה לעשות שפגט.
בחלומות היא לובשת שמלה יפה ומתנפנפת ונראית כמו נסיכה. ככה היא גם רקדנית וגם נסיכה שרוקדת על במה בטירה. חוץ מזה היא אף פעם לא נופלת, השפגט יוצא מושלם ואמא לא צריכה לרוץ מהר לעזור לה לקום מרצפה.
יום אחד בבית ספר היה לה ממש משעמם. כשמשעמם, נחשו מה הללי עושה? נכון, היא חולמת.
היא רק עוצמת את העיניים והיא כבר רוקדת על במה גבוהה לצלילי מוזיקה קלאסית של מלחין נודע שחי לפני מאה ומשהו שנה, שקוראים לו צ'ייקובסקי. היא מסתחררת הרבה פעמים, בלי לקבל סחרחורת, פוסעת בחן ובאצילות, מרימה רגל וידיים ונראית נפלא בשמלה הורודה.
באמצע הפלייה הגיע אליה קול זועם שנשמע כמו מארץ המפלצות בספר שהיא שכחה מזמן את שמו: "הלל"!
היא פקחה עיניים וראתה את המורה ממש מולה.
"שוב את חולמת בהקיץ. כאן בית ספר ואת צריכה ללמוד, לא לחלום." אמרה המורה בכעס, וכמה ילדים צחקו ואמרו:
"איזו מוזרה,"
"היא היתה מעופפת גם בגן … "
הללי בקושי עצרה את הדמעות, והן, במקום לזלוג על הלחיים, נשארו בעיניים כמו על חלון רטוב בזמן גשם. הראייה שלה הטשטשה. זאת הסיבה לכך שהיא לא הצליחה לראות את הכיתה, הלוח, המורה, אלא רק את לולו-מיקה, החברה הדימיונית הטובה שאמרה לה באותה רגע: 'אל תשימי לב אליה, בואי נמשיך לרקוד.' הללי החזיקה בידה השמאלית את תליון הזהב בצורת נעלי בלט מהשרשרת שהיתה לה על הצוואר, "חזרה" לבמה והמשיכה לרקוד בעיניים פקוחות לחות לרווחה. לולו-מיקה הנידה ראשה בסיפוק וזה הרגיעה אותה מאוד.
המורה אפילו לא שמה לב שהללי שוב חולמת. היא חשבה שאם מבטה של הלל מושפל אל המחברת שעל שולחנה והעפרון בידה, היא בטח מנסה להישאר קשובה לשיעור ששיעמם אפילו את המורה, אבל לא היתה לה ברירה אלא להמשיך אותו עד להפסקה.
הללי רק בכיתה אלף. יש לה עוד… היא כבר יודעת לספור… אחת עשרה וחצי שנים להיות בבית ספר, זה נראה אפילו הרבה יותר שנים מאז שצ'ייקובסקי המלחין חי.
רק כשהגיעה הביתה היא החלה לבכות, בגלל המורה, בגלל הלעג של הילדים ובגלל כל העולם כולו. כשנגמרו לה הדמעות היא סיפרה לאמא מה קרה. אמא אמרה שאין בעיה, והיא תרשום אותה לחוג בלט. בזמן שאמא הלכה לחפש את מספר הטלפון של המורה לריקוד, לולו-מיקה אמרה שזה נהדר לחלום בהקיץ על הדברים שאנו רוצים להיות.
אחר-כך אמא והללי הלכו לשבת ליד המחשב, לולו-מיקה הלכה אחריהן, למרות שזה לא משנה אם תלך מקדימה או מאחור, מפני שרק הללי יכולה לראות ולשמוע אותה. אמא מצאה סרטונים של הופעות בלט והראתה להללי איך לחפש עוד סרטונים שמהם אפשר קצת ללמוד את התנועות. היא הניחה על הרצפה שטיח וכריות ואמרה להללי שכאן היא יכולה גם להתאמן.
והללי התאמנה. גם בחוג בלט וגם בבית על השטיח, בין הכריות מול מסך המחשב. רק בבית ספר, בזמן שהיתה חייבת לשבת ולא לזוז, היא רקדה בחלום בהקיץ ודמיינה את כל התנועות שלמדה בחוג ומהמחשב. היא ראתה את התנועות המדויקות שצריך לעשות כדי לרקוד ריקוד מושלם. לולו-מיקה לא עזבה אותה לרגע ועודדה אותה לחלום ולרקוד.
המורה ראתה שהללי חולמת בשיעורים ולא מקשיבה. אבל במבחנים היו לה ציונים טובים, אז היא לא אמרה לה דבר.
הילדים ידעו שיש להם חברה שרק בזמן השיעורים היא שקועה בעולם היפה שלה ולא לעגו יותר. הם ידעו שהיא עדיין חברה שלהם, משחקת ומשתוללת איתם בהפסקות. כמה בנות שאלו אותה על מה היא חולמת והיא סיפרה להן בהתלהבות והדגימה כל מיני תנועות כמו 'פירואט', 'ערבסק' ו'ישיבת פרפר'. יעלי חברתה כל כך התלהבה שהיא נרשמה גם לחוג בלט, אבל לא העזה לחלום שהיא רוקדת בזמן השיעורים, כדי שהמורה לא תכעס ותצעק עליה.
בסוף השנה, במופע הסיום של חוג בלט, הללי נבחרה להיות רקדנית ראשית. היתה לה שמלה מתנפנפת ורודה, במה מהודרת עם תפאורה מרשימה כמו בטירה רוסית ישנה, ומוזיקה של צ'ייקובסקי. כשהיא רקדה עיניה נצצו, היא זכרה את כל האימונים, החלומות מהימים והלילות. הריקוד שלה היה קסום.
הללי סיימה לרקוד, וקדה קידה, המוזיקה של צ'ייקובסקי חדלה, מחיאות כפיים נשמעו מכל פינה באולם. ילד מהכיתה שלה הביא לה זר פרחים. היא חייכה מאושרת כשכל האורות היו מופנים אליה. אמא ואבא עלו לבמה וחיבקו אותה.
"אמא,"
"כן, הללי שלי, היית נהדרת."
"אני לא רוצה יותר להיות רקדנית."
"מה עכשיו?" שאל אבא.
"אני רוצה ללמוד לנגן כמו צ'ייקובסקי ולהלחין שיר שיקראו לו "מפצחת החלומות".
לולו-מיקה חייכה, גם אבא ואמא.