הללי הסתובבה בחצר המשחקים של הגן. היא השתעממה נורא.
יעלי, חברתה הטובה שיחקה בכדור עם גונן. היא רצתה לבקש לשחק איתם גם, אך גונן בעט בכדור והוא נעצר בחבטה על הירך של הללי שפתאום התחילה לכאוב. היא רצתה להתלונן לעינב הגננת אך סביבה היתה קבוצה של בנות שסיפרו לה משהו שהללי לא רצתה לשמוע.
הללי צלעה לקצה הגן, ליד הגדר הגבוהה ועץ הלימון. היא שמעה את לולו-מיקה, החברה הכי טובה בעולם, שאף אחד לא יכול לראות או לשמוע:
'קחי כף מארגז החול!'
הללי הלכה לחפש כף, מפני שללולו-מיקה יש תמיד הצעות מועילות וטובות. לולו-מיקה הראתה להללי מקום בחול ואמרה:
'כאן, תחפרי כאן עם הכף העקום והלא שווה הזה.'
הללי התחילה לחפור. בהתחלה היה לה קשה מפני שהחול שחפרה ניסה כל הזמן לחזור חזרה לבור הקטן. גם אחר-כך כשהבור קצת גדל, היה קשה מפני שהחול התעקש ומצא שבילים קטנים לזרום ולמלא שוב את הבור.
לולו-מיקה פתאום הזהירה: 'עינב מתקרבת!!!'
"הללי מתוקה," אמרה עינב, "לא צריך לחפור כאן."
"למה?"
"מפני שיש באדמה כל מיני דברים לא נחמדים."
"מה יש באדמה חוץ מחול?" הללי היתה מופתעת, מסביב היה רק חול וחול.
"למשל," חשבה עינב רגע, "למשל, קקי של חתולים."
שתי ילדות שעברו בסביבה אמרו "איכס," סתמו לעצמן את האף, למרות שלא היה שם שום ריח (גם לא חתולים) והתרחקו.
"אבל בא לי," ענתה הללי וראתה את לולו-מיקה עושה 'כן' עם הראש.
"לא תמיד אנחנו צריכים לעשות מה שבא לנו," אמרה עינב.
'דווקא כן, דווקא כן,' הנהנה לולו-מיקה.
'למי להקשיב? למי להקשיב?' חשבה הללי.
'לי, כמובן שרק לי,' ענתה לולו-מיקה בתוך הראש.
'נכון, אבל…'
"בואי יפה שלי, נלך לרחוץ ידיים. עוד מעט נתכנס ונקרא ספר. את אוהבת את גן הבובות של ליר, נכון?" שאלה עינב ולא חיכתה לתשובה.
אבל לולו-מיקה אמרה מיד: 'תשאלי אותה למה היא מקריאה תמיד סיפורים יפים? בא לנו לשמוע את הסיפור על פלצוצה המכשפה.'
'לא מכירה סיפור כזה,' ענתה הללי בראש ללולו-מיקה.
'אז בואי נכתוב אותו…' הציעה החברה הדימיונית עם השם המוזר לולו-מיקה.
המים זרמו והסבון הקציף את הידיים של הללי.
"את כל הזמן חולמת," אמרה עינב וחייכה.
אבל לולו-מיקה היתה ממש ממש להוטה לחזור לחצר. היא המשיכה להגיד להללי שהן צריכות להגיע לבור ולהמשיך לחפור. וגם הציעה, שאם יהיה משעמם הן יוכלו לספר לעצמן סיפורים על מכשפות. סיפורים שעינב הגננת לא תקריא לאף אחד, אף פעם.
כל הילדים ישבו במעגל, חוץ מלולו-מיקה שקיפצה מרגל לרגל ליד הדלת ועשתה סימנים שצריך להזדרז, אבל רק הללי ראתה אותה. עינב לקחה את הספר בגן הבובות של ליר, הראתה לכל הילדים את ציור של האריה על השער וסיפרה שזה סיפור שכתבה אמא-של-ליר, על בובות החיות של התינוקת שלה שעדיין לא מבינה דבר, אבל הבובות הבינו והיו להן כל מיני רעיונות ועניינים. הילדים היו שקטים וסקרנים כולם רצו לדעת איזה עניינים יש לבובות של ליר. חוץ מלולו-מיקה שכבר היתה ממש נלהבת לסיים את החפירה והללי חששה שכולם ישמעו איך היא קוראת לה לבוא לחצר.
עינב החלה להקריא:
בגן הבובות של ליר
החיות הפסיקו, יום אחד, לשיר.
האריה שאינו מצליח לשאוג
התחיל לאחרים לדאוג…
"עינב, אפשר לצאת רגע?" ביקשה הללי בנימוס ברגע שעינב עצרה לרגע כדי לנשום.
עינב אישרה עם הראש, המשיכה להקריא את הסיפור והללי רצה כאילו היא כבר לא יכולה להתאפק. במקום לרוץ לשירותים היא יצאה החוצה מהר.
'אין לנו הרבה זמן, תחפרי עם הידיים.' הדריכה לולו-מיקה.
הללי חפרה במרץ, החול התעופף לכל עבר ולא רק הידיים שלה היו מלוכלכות בחול, גם החולצה, המכנסיים והפנים.
'יותר מהר,' הציעה לולו-מיקה.
הללי רצתה לענות שהיא משתדלת מאוד אבל אז האצבעות הקטנות שלה נתקלו במשהו עדין שהוא לא חול. היא תפסה אותו והרימה שרשרת זהב דקה עם תליון מטונף.
'תכניסי אותו לכיס, עכשיו ורוצי חזרה,' ציוותה לולו-מיקה ונעלמה, אלוהים יודע לאן?
הללי ניערה את הבגדים, חזרה לגן לרחוץ את הידיים והפנים וחזרה לשבת במקומה.
עינב היתה כבר לקראת סוף הסיפור. היא הרימה את ראשה מהספר, הסתכלה על הללי ולא אמרה דבר.
כשהסיפור נגמר עינב שאלה את הילדים מה דעתם על הסיפור?
הללי ענתה מיד שהיא רוצה כזה אריה בדיוק, בגלל שהוא מיוחד והוא יודע תמיד להגיד משהו. והגננת אמרה: "ממש כמוך, נכון?"
הללי חזרה הביתה, היא כבר שכחה מכל מה שקרה בגן, גם לולו-מיקה השאירה אותה לגמרי לבד.
"שוב שיחקת היום בארגז החול, את כולך ממש נוטפת חול," אמרה אמא, "עכשיו, מיד לאמבטיה."
הללי פשטה את המכנסיים, סימן כחול עגול התגלה על הירך.
"מה זה? ממה קיבלת מכה?" שאלה אמא, "זה נראה כואב,"
"הכדור של גונן…" הללי התחילה לענות בזמן שמכיס המכנסיים שלה זרם קצת חול ביחד עם שרשרת זהובה שנשרה לרצפה.
"וואו," התפעלה אמא כשהרימה את השרשרת והתבוננה בה, "זה זהב אמיתי,"
"תסתכלי על התליון, בכלל לא הספקתי לראות."
אמא ניגבה בעדינות את התליון עם כרית האגודל שלה, לעיני שתיהן נחשפו זוג נעלי בלט עדינות.
אחרי שאמא ניקתה את השרשרת וגם שטפה את הללי מכל החול, הלבישה לה בגדים נקיים עם ריח טוב. היא נראתה מהורהרת מאוד אמא-של-הללי.
"תוכלי לענוד לי את השרשרת? שאלה הללי, אך אמא החזיקה עדיין את השרשרת והתליון חזק באגרופה.
"בואי איתי למחסן. התליון הזה מעלה לי הרבה זיכרונות, בעיקר מהימים שהייתי בגילך והלכתי לאותו הגן שלך."
"כבר סיפרת לי את זה מאה פעמים," אמרה הללי, "אפילו את הסיפור העצוב שאיבדת בחול של הגן את המפתח המיוחד שפותח את בית הפיות הקסום שהיה לך. תראי לי את התליון, נעלי הבלט נראות קצת כמו מפתח, נכון? אמא, יכול להיות ש…"
"כן, ילדה מופלאה שלי, את מצאת את המפתח לבית הפיות, והוא נמצא כאן במחסן סגור ונעול מאז הייתי ילדה בגילך."
המחסן היה קטן, צפוף ומלא אבק. הן הביטו מסביב ואמא הציעה:
"אולי נחכה עד שאבא יבוא והוא יעזור?"
"עכשיו, עכשיו, מהר, אין לי סבלנות לחכות עד הערב, אני רוצה עכשיו את בית הפיות שלי." התעקשה הללי.
"טוב," אמא נאנחה, "גם אני מתגעגעת לבית היפה וגם גאה בך ושמחה שמצאת לי את האוצר הקטן שלי."
שתיהן הפשילו שרוולים, נשמו נשימה עמוקה והורידו, הזיזו, פתחו וסגרו ארגזים שהיו בהם כל מיני דברים שאף אחד כבר לא צריך.
"אולי באמת כדאי לחכות לאבא," הציעה הללי והתיישבה עייפה על ארגז שהיה כתוב עליו, הצעצועים של תמר. "כתוב כאן השם שלך, אמא," אמרה הללי שידעה כבר לקרוא, אבל רק קצת. היא קמה והסתכלה על הארגז.
"זה כאן, בואי נפתח," אמרה אמא ופתחה בזהירות את הארגז. היו בפנים ניירות, מחברות ישנות, דובי פרווה ורוד וקופסה סגורה. ושם, בקופסה נמצא הבית הכי יפה שהללי ראתה אי פעם בעולם. אמא מסרה להללי את התליון ואמרה: "תנסי לפתוח את הדלת הקסומה עם מפתח הזהב בצורת נעלי הבלט. היד של הללי רעדה, אך היא הצליחה להכניס את המפתח לחור המנעול, לסובב, הדלת נפתחה. בובה פיה שנראית בדיוק כמו לולו-מיקה ישבה על כורסה קטנה, חייכה אליה ולחשה "סוף סוף מצאת…"