הקול הרך שנמצא איתנו בשעת משבר

כעת הכול התהפך, החלום היה המקום הרגוע והמציאות הפכה לשדה בלהות אקוטי וצורב. ישר פרצו ממני שוב הדמעות, לא עניין אותי שהיא ישנה, הערתי אותה בבכי זועם. ”למה, למה עשית לי את זה, איך יכולת? הבטחת לי מאות פעמים שלא תעזבי אותי ואת פשוט עזבת. זה מה שעשית, אולי לא סיפרת לי על זה, אבל זה מה שעשית.” היא הסתובבה אליי חצי ישנה חצי בגילופין, וענתה לי בקול עמום, רדום אך מחובר, ”אני מצטערת, אני מצטערת, חיים שלי, לא רציתי לפגוע בך ככה, אהובי.”
”אז למה עשית את זה, למה? אני לא מבין. השארת אותי לבד.”
”זה אתה שעזבת אותי,” היא אמרה בקול רגוע ובטוח בעצמו. לא קלטתי אותה.
”על מה את מדברת? אף פעם לא עזבתי אותך!”
”אמרתי לך אלפי פעמים, אני אף פעם לא אעזוב אותך, לא משנה מה יקרה או מה תעשה… תמיד אמרתי לך שאישאר איתך כל עוד תאהב אותי. זו הייתה הדרישה היחידה שלי.”
”בדיוק זה מה שהבטחת שלא תעשי אבל כן עשית את זה, יותר נכון לפני שנתיים עשית את זה ולא סיפרת לי! עזבת אותי, התחלת קשר חדש, אהבת אחר ושכבת איתו. שיקרת לגבי זה, הסתרת במשך שנתיים, את קולטת? אנחנו התחתנו בשנתיים האלו… כל החתונה שלנו שקרית! עזבת אותי לפני שנתיים ולא סיפרת לי ובגללך חייתי בשקר שנתיים!”
משום מה היא לא ענתה לי בעוד התגוננות, לא תירצה ולא התלהמה. היא ענתה ברוגע, באהבה ובשלווה. כנראה זה קרה בזכות הגילופין. ”אתה עזבת אותי.”
”על מה לעזאזל את מדברת? אני עזבתי אותך? מתי אני עזבתי אותך?”
”כן, כשחזרת מ'תגלית', התאהבת באחרת, אתה הודיתָ שאהבתך אליי מעורערת והשארת אותי שבועות מופקרת לחכות שתצא מתוך הבלבול שלך.”
”את באמת מופקרת, את פשוט מגעילה אותי. אני לא אגע בך לעולם. אני נגעל מכל הפעמים ששכבנו מאז שהיית עם אחר.”
מכל מה שהיא שיתפה, באותו הרגע ”מופקרת” היה הדבר היחיד שהצלחתי לקלוט. היה שם רגע אחד של אמת שפשוט עבר לידי. היא אמרה לי בדיוק מה גרם לה לשכב עם אחר, היא ענתה לי על השאלה שלי. אני לא בטוח שזאת היא שדיברה, זו ממש לא הייתה אשתי, הרי לאשתי אף פעם לא היה אומץ להראות לי את האמת, מה שבטוח לא בכזו שלווה ולא בכזה רוגע ובטח לא כשאני בוער לכלותה כעלה נידף יבשושי למול האש הבוערת בליבי. מודעת היא לא הייתה, אבל המסר נאמר, רק פשוט לא נקלט. הייתה שם נקודת חסד של התערבות אלוקית שהגישה את האמת בביטחון, ברוגע ובשלווה. אבל אני לא הייתי במצב שבו אני מסוגל לקלוט אמת.
גם בשעתנו הקשה ביותר, גם בלב סערה או משבר גדול, יש את ה”קול" הרך והעדין, מעין התערבות אלוקית כזו, שבטוח בעצמו, שמדבר ברוגע ומעביר אמת בין אם אנחנו פתוחים
להקשיב לו ובין אם לא. הוא לא חוזר על עצמו, לא מתלהם ולא משכנע. קלטת או לא קלטת, היית קשוב או לא היית קשוב – זה כבר עניין שלך.